עדנה: על "סטונר" מאת ג'ון ויליאמס
- 2 hours ago
- 4 min read
לפני כמה חודשים עברה עליי תקופה לא כל כך טובה.
כל מחשבה שעלתה בדעתי הסתחררה בה, הפכה אוורירית, לבשה אלפי פנים תוך כמה מאיות שנייה ועינתה אותי עד שיגעון. לא היה לאן לברוח.
וכשלא היה לאן לברוח, ברחתי איך שכן יכולתי אל המקלט היחיד שהרגיש הגיוני, היחיד שראשי העלה בי באותו רגע.
הסתגרתי בחדרי וקראתי שניים-שלושה ספרים בשבוע, עד שהוקל לי.
"סטונר" מונה 294 עמודים מודפסים, כ-215 במהדורתו הדיגיטלית - ובכל זאת לקחו לי כמעט שבועיים וחצי לגשת אליו בלב שלם ולסיים אותו. פעם, כשישבתי בכיתה בסבב הראשון בחיי, בחרתי במגמת ספרות. אחת המורות שלי - איני זוכרת אם זו הייתה המבוגרת או הצעירה שבהן - פנתה אלינו מן הלוח בשיעור הראשון ואמרה שספרות טובה נמדדת במה שהיא גורמת לקורא להרגיש. שמרגע שנכתבה היא נתונה לחלוטין לפרשנות האישית של הקהל. של החברים, של העורכים, של המוציאים לאור ושל כל מי שייתקל בה משם ואילך. והרי, לא כל יצירת אמנות היא כזו?
על כן, התרגלתי לקרוא ספרים כאלה, שיש בהם מן ה"פשוט". נוכחתי לדעת שיש סוגים של "פשטות": הפשטות שמתגלגלת ומתגלה כלא פשוטה בכלל, זו שמסתירה כאב גדול; לעומתה, מורכבות שנפרמת בעדינות כדי לגלות לעוקבים אחריה שהפתרון נח מתחת לאפם."סטונר" לא דומה למי מהן; הוא נקודת אמצע מתוקה וחמימה. לאורך 294 עמודים נפרשים קורות חייו ומהלך הקריירה של ויליאם סטונר, חקלאי צעיר שהחליט להיות מורה לספרות אנגלית, מרגע ההחלטה ואילך: על כל מאוויו, כשלונותיו והצלחותיו.
במבט ראשון אין בו מורכבות או תהיות יוצאות דופן ואינו מסעיר במיוחד; כשיצא לאור לראשונה לא היה סביבו שיח נלהב ולא הייתה פריצה נוצצת. מה זיכה אותו בתואר "רומן מושלם"?
מילים ולחן
איני גבר. אני גם לא מורה, ולכן היה לי מאוד קשה, לפרקים, להזדהות עם הטקסט. אבל הייתי רוצה להאמין שאני מבינה מעט-מעט-מעט ב"יופי". או לכל הפחות, יודעת להצביע על מה שיפה בעיניי; איזה מזל שטעם הוא אחד משני הדברים שאין מה להתווכח עליהם. לפני חצי עשור, בערך, חבר טוב אמר לי: "את יודעת, אני שם לב שאני מתבטא אחרת מול אנשים שונים." וזה נכון; כלומר, זו בחירה. אנחנו בוחרים יום יום מה להגיד ובאיזה טון, אנחנו מתאימים את עצמנו למי שאנו עומדים מולו. זה אקט מאוד אנושי, בין אם אנחנו רוצים למצוא חן או לעצב את עצמנו בהתאם. אנחנו בוחרים לחן. ו-ויליאמס הוא מלחין בחסד. הוא כל כך קשוב לעלילה ולדמויות שיצר, עד שכל מילה שבחר בה עוטפת אותן בצורה מושלמת והופכת להיות חלק מהן. המילים קורמות על עצמן עורות משלהן ונמסות פנימה עם מה ומי שהן מתארות, רכות ואנושיות כמו מי שנהנה מהן. ויליאמס מטפל ביצירי כפיו במסירות מפעימה, בעדינות ובכבוד יוצאי דופן. הוא אינו שופט אותם ולא מכאיב להם גם אם הם עושים דברים שאנחנו כקוראים מחשיבים "לא נעימים", כאלה שהיינו שופטים ביצירות אחרות. למעשה, הרכות הזו מחלחלת כל כך עמוק, עד שכמעט בלתי אפשרי לכעוס.
להיות גבר
איני גבר, והספר הזה כולו גברי. קטונתי מלדעת ולהרגיש, אבל הספר הציג בפניי את מה שאני מניחה שהוא "הגבריות הפשוטה": עובדי כפיים עייפים, שעושים את המוטל עליהם וחיים בתוך המרווח העדין והמצומצם שיצרו לעצמם בחייהם, או זה שחייהם הכתיבו להם; אנשים שמרשים לעצמם לרצות מעט כל כך, גם אם יכולים היו לרצות הרבה; אקדמאים שמתבצרים בין קירות האקדמיה ודנים על שייקספיר או צ'וסר כדי להרגיש עטופים, כשלמעשה הם קטנים מאוד. לא כל הגברים מחוספסים ועומדים על שלהם. חלקם אבודים בעולם, מתקיימים בו. תוהים לגביו כל חייהם, תוהים על בחירה ועל אהבה. חלקם רכים בקצוות. עולם הגברים של "סטונר" מציאותי להחריד, פוער חלל עמוקה בנפש ולא נותן את כל התשובות. חוויתי אותו ככמעט קהה. עם זאת, ויליאם צמא מאוד לאהבה ומתנהל סביבה כפי שלמד שצריך ובהמשך כפי שהיה מקווה. הוא ער לשלוש הנשים בחייו, שלוש אהבותיו: אחת, עם אשתו, מלאה הכרח; השנייה, עם המאהבת שלו, היא צורך ומענה במקביל. זו אהבה שמזוקקת למשהו קרוב ל"נקי", כל מה שהוא יכול היה להיות. אהבה כנה והדדית. ואהבתו השלישית ואולי המשמעותית ביותר - מערכת היחסים שלו עם ביתו - שם ויליאם מצא, אולי, את האיזון. שם יש הכרח של הורות, אבל גם אהבה גדולה. אמיתית.
האדם החושב
אני גם לא מורה, לכן לא אכתוב על ההיבט הזה, משמעותי ככל שיהיה. אבל הייתי רוצה להאמין שאני מבינה מעט-מעט-מעט בבחירות. נראה שחייו של ויליאם סטונר "קורים" לו, והוא פסיבי בהם לחלוטין. אך למעשה, מהבחירה לשנות את המסלול מלכתחילה, דרך מערכות היחסים שליוו את ויליאם סטונר
בחייו, הוא מניע אותם.
על הכריכה מופיע תקריב של The Thinker, ציור מאת תומאס אייקינס. אייקינס צייר דיוקן של גיסו, לואיס נ. קנטון, שהיה בנו של מוכר קמח ודגנים מפילדלפיה ומנהל חשבונות.
חיים קטנים. ציור קטן ושולי, שקט כמו הגיבור שלנו.
אבל הספר כולו מלא בדיאלוג פנימי רגיש, מעמיק ועשיר שמוצג בקולו של מספר יודע-כל. גבר מספר על גבר? גבר מספר על חברו? כך או כך, הרבה מאבקים פנימיים ובחירות. בחירה ללכת אחרי מה שהוא רואה לנכון, בחירה ללוות סטודנטים, בחירה להתעקש על טהרת המקצוע, על לעשות את הנכון בעיניו ולשלם את המחיר. נכונות להיות פחות אהוב. את כל אלה אני כן יכולה להבין, ונגעו בי מאוד.
לא חוויתי אותו כ"רומן מושלם" כקוראת. הוא מושלם כיצירה. מתאר אדם וחיים בצורה מופלאה, והייתי מציעה לגשת אליו כאל יצירת אמנות.
Comments