כלובי זהב: על "ארוחת בוקר בטיפאני" מאת טרומן קפוטה

אם לדבר בכנות, יש ספרים שאין לי מושג איך שמעתי עליהם. באמת. אם זו הייתה שיחת חולין, בראנץ' עם חברה שלווה במבטים מאיימים ("את חייבת לקרוא את זה!") או בכלל כשהזכירו אותם בספרים אחרים; זו אחת הדרכים האהובות עליי לגלות תגליות, לקרוא ספרים שהשפיעו על הגיבורים בספרים אחרים עד כדי כך, שהיו חייבים להזכיר אותם; קריצה לקולגה, אולי. האם כך שמעתי עליו? יכול להיות, אני לא בטוחה. אבל יש דברים שאני כמעט-בטוחה-בהם.

אחד הדברים שאני כמעט בטוחה בהם לגבי הספר הזה הוא שקניתי אותו ביריד שבוע הספר, כנראה לפני יום הולדתי השישה-עשר. זו הייתה קנייה מרגשת מאוד, ואני לא בטוחה שהמוכרת (או אולי מוכר?) הבינו מה מרגש אותי כל כך; כך או כך, נכנסתי הביתה, קראתי כשלושה עמודים,

ו- טוב- הנחתי את הספר בצד. לא פתחתי אותו שוב יותר מעשור, ובמשך כל השנים האלה הייתי נאמנה מאוד לסרט. משהו בטקסט לא הדליק אותי מספיק כנערה.

לא מזמן קראתי אותו שוב -- הרבה בזכות הבלוג הזה, שעוזר לי לבנות מערכת יחסים מחודשת עם הקריאה, שהייתה במשך שנים הדבר האהוב עליי יותר מכל -- ואוי,

כמה שהוא הדליק אותי היום.

לפני שנמשיך - תיאום ציפיות קצר

"בעיניי ההנאה הגדולה ביותר מכתיבה היא לא במה מדובר, אלא במוזיקה שהמילים יוצרות." מדובר בסיפור על שני שכנים: סופר מתחיל ושכנתו קלת הדעת וההוללת; נראה שטרומן קפוטה ידע "להלחין" את כתיבתו ולשקף - בפשטות, יש לומר - דעות צבעוניות מאוד על ניו יורק, על אהבה, על בני אדם, על מערכות יחסים, על בחירה ועל טיבה של חברות. דמיון בינו לבין דמותו הראשית ניכר מדי פעם בזמן הקריאה וגם בשעת הצפייה בסרט האייקוני שבוסס עליו - שתי נשמות חופשיות, צבעוניות, שרוצות לטרוף את העולם, כל אחת בדרכה.

כמו כן, ההשגות שלי בנוגע לזנות עולות אך ורק בהקשר לבניית דמותה של הולי גולייטלי באופן מיוחד.

לא יהיה מנוס אפוא מלהקביל בין הספר לסרט; בעיקר כשמדובר ביצירה כל כך משמעותית, למרות שזה לא בלוג לביקורות קולנוע אשווה בין הדמויות באמצעות "של קפוטה" לעומת "של אדוארדס" (בלייק אדוארדס, הבמאי) - אבל אולי ייצאו מזה כמה תובנות יפות. זה גם זמן מצוין לעצור, אם עוד לא קראתם את הספר.

איך שלא יהיה, אני מתנצלת מראש.

---

ארץ הפיות

מה הופך את הולי גולייטלי ל"הולי גולייטלי"?

שמה לא ניתן לה סתם -- בתרגום חופשי Golightly מתרגם כ"הולך/ת בקלות", easy going. אבל למעשה מדובר בתיאור בצורת שם משפחה להלך רוח קל דעת. הולי של קפוטה קלילה מאוד, ובעיקר נדמה שאין לה הרבה מושג לגבי החיים האמיתיים, למרות שחייתה חיים לא פשוטים לפני המעבר לניו יורק (ואולי דווקא בגלל זה). היא בת 18 וחצי, ועוסקת בזנות וליווי - באופן מעודן או לא. אפילו דירתה ארעית כמוה:

"החדר שבו עמדנו (עמדנו, כי לא היה שום דבר לשבת עליו) נראה כאילו מישהו עבר זה עתה לגור בו. כמעט ציפית להריח צבע טרי. מזוודות וארגזים שלא נפרקו היו פריטי הריהוט היחיד. הארגזים שימשו שולחנות."

דירתה של הולי, כפי שנראתה בסרט מ-1961.

לולמיי בארנס נישאת בגיל 14 לחוואי בן 52 בשם דוק גולייטלי, שנותן לאחיה ולה מחסה (שנות הארבעים, מישהו?).

אם כן, אפשר להבין כמה קל ונוח לברוח לתוך החלומות. לולמיי בורחת מבית בעלה הטקסני, מגיעה לניו יורק ויוצרת לעצמה מעין אלטר-אגו. היא בוחרת בשם קליל יותר, שישקף את האישה החדשה שהיא מנסה להיות: "הולי". כל החוויות האלה משאירות אצלה "מרות אדומות", "אדומים נבזיים" - התקפי חרדה. הדבר היחיד שעוזר לה להקל עליהם הם ביקורים בטיפאני'ס (אחרי הכל, יהלומים הם החברים הכי טובים של האישה. או, פשוט, האווירה במקום.)

הולי לא מפסיקה לברוח ולנסות להעמיד פנים שמי שהיא מנסה להיות מבינה משהו לכל אורך הספר, מה שמשתקף בכל מיני דרכים: בין אם זו הצרפתית הקלוקלת שהיא שוזרת בדיבור שלה מפעם לפעם, או העובדה שהיא משווה את כתביו של פול ל"אנקת גבהים" והוא נעלב כשהוא מגלה שהיא ראתה רק את הסרט.

למה אני מספרת את כל זה? הקלילות הזו נועדה להסתיר פצעים גדולים; והמראה החיצוני החתרני למדי של הולי, יחד עם הפצעים הגדולים, חוסר היציבות, החיפוש אחרי רשתות ביטחון - את כל אלה הוליווד פירשה כהזמנה להפוך את הולי ל- Manic Pixie Dream Girl, או "פיית חלומות מטורללת", כפי שתואר במאמר שהופיע לפני כמה שנים ב"סריטה".

והולי של קפוטה היא באמת קצת כזו, אבל לא כפי שהוליווד קיוותה.

החלל הריק שנוצר בין הדמות שיצר קפוטה לבין החזון ההוליוודי לגבי איך שהיא צריכה להתנהג השאיר מקום להולי של אדוארדס, בגילומה של אודרי הפבורן האגדית.

"מאניק פיקסי דרים גירל" הוא ארכיטיפ קולנועי קלאסי:

בחור בעל חיים אפורים ומשמימים שלא מתקדמים לשום מקום פוגש בחורה שחייה מלאים צבע, והיא שונה לחלוטין מכל מה שהכיר.

לאט לאט הוא אוהב את חייו שוב, העולם יפה בזכותה. הוא רואה אותו כפי שהיא רואה אותו.

הם מתאהבים.

הסוף.

המאמר ההוא מזכיר גם את "500 ימים של סאמר", "קרוב יותר" ו"טיטאניק", שמשחקים עם אותה התבנית.

אלגנטיות שמטשטשת פצעים: אודרי הפבורן כהולי גולייטלי.

מה הופך פיה לפיה? לפי אותו מאמר ובכלל, היא חייבת להיות צעירה; ולהתלבש מוזר או שונה, לכל הפחות צריכים להתקיים בה אלמנטים מוזרים וייחודיים-בצורה-חמודה-וקסומה כלשהם: אצל הולי של קפוטה מדובר בהטרוכרומיה בעיניה, בשיערה הקצרצר ובגוונים שהיא כנראה צובעת לבד, כי היא הו-כה יצירתית ו"לא יציבה". קפוטה מספר לנו שהיא מאוד אלגנטית, אם כי האלגנטיות נועדה לטשטש את הפצעים ולהשאיר את הבית מאחור, כמו גם המסיבות הנוצצות ואורח חייה הראוותני משהו. אדוארדס לא מראה את זה כל כך, פרט לפעם אחת.

על מערכות יחסים וחברות

בעוד הוליווד התנהגה כמו עצמה ואדוארדס נתן להולי ולשכן שלה (שהוא מספר חסר שם בסיפור,) את הסוף הטוב, הנשיקה, "אילוף הסוררת" הפרטי שלהם -- הולי והשכן של קפוטה בכלל לא חוו אף רגע רומנטי. כן, היו אזכורים של חיבה ומילות אהבה שהחליפו ביניהם -- השכן נשבה בקסמיה (איך אפשר שלא?) באופן אפלטוני, ועם זאת, בין השורות ניתן להבין שהוא עצמו ספק הומוסקסואל.

גם המיניות של הולי נזילה ומוטלת בספק מפעם לפעם - אם לא במעשה, אז בפתיחות מחשבתית מוערכת שמשקפת מאוד חיי עיר גדולה:

...הייתי מתפשרת גם על גרטה גרבו, בלי שום ספק. ולמה לא? אדם צריך להיות מסוגל להתחתן עם גברים או עם נשים. או -- תקשיב, אם היית בא אליי ואומר לי שאתה רוצה להתחבר עם, אוניית מלחמה למשל, הייתי מכבדת את הרגשתך. לא, ברצינות. אהבה צריך להרשות.

יכול להיות שאותה מתירנות היא חלק מדמותה החדשה; יכול להיות שדמותה החדשה היא זו שמאפשרת לה להביע את דעותיה ה"שערורייתיות" בחופשיות - הרי מה שאסור ללולמיי, מותר להולי.

ומה שמותר להולי של אדוארדס מותר גם לשכן שלה, לפיו. בעוד השכן של קפוטה לא חושף דבר בנוגע לחייו האישיים וחי בצילה של חברתו, השכן של אדוארדס מקבל שם פרטי ושם משפחה - זהות של ממש - ואנחנו מקבלים הצצה לחייו הפרטיים. הוא עובד כג'יגולו כדי לשלם את החשבונות.

השכן אינו מראה בהולי עניין מיני בשום שלב, ובכך הקשר שלהם מנפץ את המוסכמה לפיה "גברים ונשים לא יכולים להיות ידידים"; מדובר בתמיכה חברית, רכה ואוהבת. ההתאהבויות שלו בה קשורות לאופיה שסוחף אותו, הקנאה כלפיה היא קנאה של חבר טוב שננטש.

הולי קשורה מאוד לאחיה, פרד, שמשרת בצבא. היא מתגעגעת ושקועה בבדידות, ומחליטה לקרוא לשכן שלה על שמו. למי הולי לא נותנת שם? לחתול שלה. אבל עוד נגיע לזה.

כשאחיה נהרג, הולי משחררת מעט את האחיזה בדמותה הקלילה, ואנחנו רואים תהליך אבל. כאב אמיתי וניסיונות אמיתיים לרכך אותו ולהתמודד עמו, כפי שהשכן מספר:

הולי מעולם לא הזכירה עוד את אחיה. יתר על כן, היא חדלה לקרוא לי פרד. שיערה כהה, והיא שמנה. היא נעשתה אדישה לבגדיה. חוסה עבר לגור בדירה... הולי הייתה הרבה לבד, כי חוסה נשאר בוושינגטון שלושה ימים בשבוע. בעת שנעדר, לא הייתה מארחת אף אחד, ויצאה מדירתה רק לעתים רחוקות... איני מתכוון לרמוז שאיבדה עניין בחייה, אדרבה: במכירה פומבית היא רכשה שטיח קיר המתאר זוג איילים; היא רכשה זוג "כסאות נוח" גותיים קודרים למראה. היא קנתה את "הספרייה המודרנית" במלואה, מדפים של תקליטים קלסיים, אין-ספור רפרודוקציות ממוזיאון המטרופוליטן... מערבל, סיר לחץ וספרייה שלמה של ספרי בישול.

ללא אחיה כעוגן להיאחז בו, מה שהעניק לה יציבות, הולי מנסה ליצור לה עוגנים אחרים.

על החופש

ובשנות החמישים שבהן הספר מתרחש, היש עוגן חזק יותר מאשר להיות "האישה הקטנה" או יורשת בפוטנציה? הולי חיה על חשבונם ותחת תמיכתם של הגברים בחייה, ונמצאת בחיפוש תמידי אחר בעל עשיר שיעניק לה הגנה וביטחון כלכלי. זה כל מה שהיא יודעת שעוזר.

במקביל, היא מסרבת ליצור שייכות, גם בחייה שלה וגם כלפי מה שכביכול שייך לה. היא לא מעניקה שם לחתול שלה - שיום מנכיח דברים, יותר משהיא יכולה להכיל. שיום גם הופך דברים ל"קבועים", והדבר היחיד הקבוע בחייה של הולי הוא הכאב שממנו היא מנסה לברוח.

הדבר החשוב לה ביותר הוא עצמאותה, שאותה היא משיגה בסופו של דבר, גם במחיר מעצר אפשרי וגם בלי הביטחון הכלכלי שחלמה עליו. הנובלה נכתבה ברכות. חברות פשוטה ונוגעת שזורה בכמה וכמה סיפורי החלמה, הולי מול עצמה ושל הולי מול הסביבה שלה, ועיסוק רב בשאלה מה אמיתי בעינינו ומה לא. אפשר אם כך לקוות בזהירות שלפחות חברות אחת הייתה אמיתית ומשחררת. אולי אפילו בין שניהם, ברגע שהועמדה על דיוקה. אם הולי יכולה להרפות, גם השכן שלה יכול.