שמש נצחית: על "גופי הקיץ" מאת מרטין פליפה קסטנייט
מה על גופינו? יש לי קטע עם ספרים שקשה לעכל. יש לי קטע עוד יותר חזק עם ספרים שלא דומים לשום דבר שקראתי אי פעם, ספרים מוזרים. אני לא מדברת על Weird Fiction, כי אם על ספרים שכתובים מוזר; אותם ספרים יקבלו ממני נקודות בונוס אם הם מצליחים, בדרכם הייחודית, לספר סיפור. למרות ואולי בזכות אורכו המגוחך (180 עמודים, כ-100 בעותק הדיגיטלי) הוא הצליח לחמוק אל מתחת לרדאר. מדובר בספר ביכורים ארגנטינאי ומחתרתי יחסית; לא הרבה מדברים עליו, עוד פחות כותבים עליו. בכנות: אם שריר דחיית הסיפוקים שלי היה קצת יותר מפותח, יכול להיות שהייתי שומרת אותו לעצמי.
אם אודה באמת, כשמדובר בספרים יש לי יכולת דחיית סיפוקים של ילדה בת שלוש; חוץ מזה, חברים מספרים, ולו רק באשמת הסקרנות. אני מודה שאני סקרנית מאוד לדעת איך יגיבו אליו ככל שייתקלו בו, ולכן אנחנו כאן.
אני מאמינה בגלגול נשמות, ותמיד מרתק אותי לקרוא עליו בתצורות שונות. כאן, קסטנייט מזמין אותנו למציאות קרובה-רחוקה, בה התודעה משתמרת ב"מצב ציפה" באינטרנט. בני האדם יכולים, למעשה, לדלות את תודעותיהם מן הרשת ולשכן אותן בגופים חדשים. בניגוד לגלגול הנשמות ה"קלאסי", בעולם של "גופי הקיץ" השימור הוא שלם: כל הזיכרונות מהגלגול הקודם (ואולי גם מאחרים,) נותרים בעינם, בדומה לעיקרון התודעה הסולארית במיסטיקה המזרחית. יש בזה נחמה גדולה למי שפוחד להישכח. יש לזה מחיר. קסטנייט, איך לא, מדבר רבות על המחיר.
עולם חדש מופלא
"גופי הקיץ" הוא לא ספר רגיל, ובו זמנית אינו מתיימר להיות לא רגיל. הוא לא מתאמץ להישמע שונה או מיוחד. הוא מאוד מעשי, מציג את המציאות כפי שהוא רוצה שנראה אותה. רמירו, שחזר לגלגול נוסף בעולם, מספר את סיפורו לקהל לא ידוע. התודעות מתגבשות לאט, התוצר הסופי חלקי מאוד. זמני.
איך ממחישים בדייה? איך מקרבים אלינו משהו כל כך רחוק?
במיידיות. אנחנו נכנסים מיד פנימה, ואיננו יודעים כמעט דבר על התהליכים. כמו רמירו, גם אנחנו מסתגלים למציאות החדשה - הספר כולו נכתב במקטעים, אוסף מחשבות שמרחפות זו לצד זו ונראה שאינן קשורות זו לזו: רצף תודעה כאן, אנקדוטה שם. מוח על שמחדש את עצמו. הכל נאסף לאט ומתקבץ לכדי משהו שאי אפשר לקרוא לו שלם, אבל אולי, איכשהו, מעט יציב. בעיקר "תלוש".
"מצב ציפה" מאפשר מעין חצי מנוחה למי שהלכו לעולמם, אפשר לצוף כך מאות שנים. "חצי מנוחה" מכיוון שרשת האינטרנט עדיין מתנהגת כמו רשת אינטרנט, בהיבט עמוק ונרחב יותר, ובמצב הציפה עדיין אפשר ליצור קשר עם המתים: לשוחח איתם, לבקש מהם שישלחו דברים דרך אותו אינטרנט באופן אקטיבי, כמעט כאילו לא מתו מעולם.
לא ברור מה מוביל אנשים להחלטה לצאת ממצב הציפה, אבל אפשר. ורמירו יוצא.
הוא יוצא מאותה רשת ייחודית וחוזר, אחרי מאה שנה, אל עולם קר, מוכר וזר בו זמנית. אל חיק משפחתו, ואל תוך גוף של אישה זקנה, נמוכה ושמנה. אל מערכת כללים חדשה, חוקי תחזוקה שנלווים לשלב ההסתגלות, כל אלה שונים לחלוטין מהסדרים שהכיר בעבר.
"תודעה סולארית" היא קונספט מעניין במיסטיקה המזרחית. מדובר על שימור תודעתי כמעט שלם - נקודת פתיחה בתהליך ההארה המיוחל. התודעה, או הזיכרון שלה, מותמרים והופכים לכלי של הגוף החדש.
המחשה משעשעת של תודעה סולארית מופיעה גם בפרק השלישי של "הבשורה בחצות", "ציידים בלי בית". בפרק דאנקן טראסל מארח את דמיאן אכולס, שמספר על תקופת ההתלמדות שלו במאגיה ועל התמיכה והשיקום שאפשרה לו בזמן ששהה במאסר, אחרי פרשת שלישיית ממפיס. דריל, בקולו של אכולס, נכנס לגופו החדש ומתעמת עם חברו בארי לאחר שניהל רומן עם אשתו, ככל הנראה, בגלגולם הקודם.
הסדרה המלאה זמינה בנטפליקס.
שמש נצחית
מהלך התמודדותו של רמירו עם גופו החדש והמשמעויות הפסיכולוגיות והחברתיות של המעבר הן אחד הדברים המרתקים ביותר בנובלה. הדרך שבה היא מוצגת היא חכמה מאוד, בעיניי.
ארגנטינה חמה כל כך, לחה כל כך; הקיץ עוטף אותה מכל פינה; ההיבטים הקליניים של התהליכים שרמירו מתאר הופכים חמים, לחים, כבדים ונוטפי זיעה גם הם. הסרבול מורגש הרבה יותר, והחום הוא אמצעי להמחשה רחבה יותר. המכאניקה הופכת לאינטימית. העיסוק בגוף, שמציף הרבה מהעלילה, הופך להיות מאבק גולמי ופרטי יותר, לא לחלוטין קליני או מתיש כפי שחששתי שיהיה. רמירו מתענג על הרעיון וההתממשות של גופו החדש ומקדיש תשומת לב רבה לפעולות הקטנות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. הכל יפה יותר אחרי שנים שלא היה בנמצא.
ובכל זאת, יש מן המכאניקה הקרה, המאופקת. יש פערים תרבותיים, מחויבות עמוקה לשימור. הקירבה מרגישה כמעט מזויפת בהרבה ממערכות היחסים, אהבות שעוצרות את עצמן יחד עם כאלה שתופסות הרבה מאוד מקום מבורך. חום שהוא ברכה וקללה, מלא געגוע והכרת תודה. ודביקות צמיגית מעכבת.
גופו החדש הוא גוף של אישה. גוף שהוא לא מכיר.
כבדות השדיים, היעדר הפין, האבל על איבריו החסרים כואב לרמירו במקביל.
הראש הצלול
הנכדים של תאו רוצים לשחק איתי כדורגל. אני מסביר להם שאני לא יכול, שהגוף הזה שביר. "דמיינו שהעור שלי הוא כמו קליפה של בננה."
מי שמלווים את רמירו בתהליך ההסתגלות הם בני משפחתו. בנו, נכדיו וכלתו. כשרמירו בחר לחזור לגלגול נוסף יכלו לרכוש עבורו גוף שעובד על סוללות. גוף כזה נחשב מוגבל יותר ביחס לגופים אחרים; העשירים יכולים להרשות לעצמם גופים צעירים ועצמאיים, ולהתאים אותם לגחמותיהם. המוות כבר לא מוכרח להיות סופי - ולכן, אפוא, נוצר מימד חדש וסוריאליסטי של זילות - היחס לגוף, כמו גם תפישת מושג הגוף בכללותה משתנים מהיסוד: הגוף הופך להיות דבר שקל מאוד לוותר עליו, "לעצב" אותו בדרכים איומות יותר משניתן להעלות על הדעת, להשחית מהיסוד ברגע שלא רוצים בו יותר. המוסר מתעוות יחד עם התפישות החדשות, וחלק מהעניינים שיכול להיות שפעם היו מפריעים לחברה מטויחים - לא בהכרח בגלל שלא אכפת מהם באותה מידה, אלא בגלל שהם לא משמעותיים חברתית כפי שהיו כשהטכנולוגיה לא אפשרה את המעבר.
אישה בגוף של גבר שמתלבש כמו אישה. אדם השרוף בגוף חדש מתחכך באחותו עד שהיא מבקשת עוד. נזירה מתאבדת כדי לקבל גוף חדש ולהפוך לכומר.
על רקע המותרות המפוקפקות של העולם החדש, רמירו - בן העולם הישן - נאחז בחייו, בגופו, בזכרונותיו, בשימור עיקש של השלושה ובגעגוע עמוק למה שהיה - ולמה שאולי יכול היה להיות. הספר מציג את האוטופיה שביקש לבנות באופן אנושי, ריאלי ונגיש. כל דבר נוסף שאכתוב עליו רק יגרע מחוויית הקריאה. לסיום, רק: איפה הגוף נגמר ואנחנו מתחילים? "גופי הקיץ" לא מציע תשובות חד משמעיות, אבל הוא מזכיר שגם כשהכל הופך לחלקיקי זיכרון, הבשר עוד זוכר איך לכאוב, להתגעגע ולבקש בכל כוחו.
Comments